הרב קוק- צוק איתן במלחמה

מלחמת שמחת תורה המתמשכת מחדדת הנחת מוצא פשוטה – גם אם חלקנו מנסים להדחיק אותה – והיא התובנה שאפילו המלחמה הנוכחית בעזה אינה סוף פסוק אלא סיבוב נוסף במאבק בינינו לבין הפלסטינאים. יש להכיר בעובדה שגם ילדינו ילבשו מדים ומן הסתם גם נכדינו. מדינת ישראל תעמוד בפני אתגרים קשים בשנים הקרובות; מאבקים שיזקקו חוסן לאומי.

מדינת ישראל מצויה כיום במצב מורכב: מחד גיסא, עשירה וחזקה

יותר מאי פעם; מאידך גיסא, באובדן דרך מבחינה ערכית ולאומית. מגזרים רבים בחברה הישראלית אינם ערוכים להתמודד עם הקשיים הניצבים בפנינו. הציבור הדתי-לאומי, שהינו גדול כמותית הרבה יותר מכוחו הפוליטי, הוא הציבור היחיד המסוגל להוביל מבחינה תרבותית את הנחישות במאבק הקיומי שאנו ניצבים מולו.

הציבור הדתי-לאומי מפורק כיום למגזרים ותתי-מגזרים, אולם עדיין מצויים בו שני מכנים-משותפים עיקריים: הראשון הוא הרצון לחבר בין קודש וחול; בין תורה וחיים (באינסוף מינונים וזרמים שונים). השני, הוא הדגשת היסוד הלאומי כמרכיב בסיסי בעולמו הרוחני. דא עקא, שהמכנה המשותף השני נמצא בתהליך כרסום מתמיד בשנים האחרונות. הסכמי אוסלו, התנתקות, תרבות אינדיבידואליסטית המחלחלת מכל ערוץ אפשרי – כל אלה עשו, ועדיין עושים, שמות בחינוך הדתי-לאומי.

כל המצוי בשדה החינוך יודע כי מירב הכוחות, השיעורים, ותוכניות הלימודים – מופנים כיום אל העיסוק בפרט. החל בפריחת סדנאות למודעות עצמית באולפנות וישיבות; המשך בהצפה של ספרות ניו-אייג'ית דתית (פחות או יותר); וכלה בהדגשת שיטות רוחניות המעמידות את החוויה הפרטית במרכז עבודת ה'. שלא תהיה אי הבנה: לכל הזרמים הללו ודאי שיש מקום. יתרה מזאת, ללא ספק הם גם ממלאים חסך שנוצר מעיסוק אינטנסיבי רב-שנים (והכרחי בשעתו) בעיקר בנושאים לאומיים, מציאות שדחקה כוחות רבים בנפש אשר כעת תובעים את שלהם. יחד עם זאת, יש להיזהר שלא לאבד פרופורציות. עוד מעט, כאשר ייאלצו טובי בחורינו לחסום פעם נוספת את מחבלי החיזבאללה, חמאס ודאעש – הם יזדקקו למזון רוחני מורכב יותר מאשר 'עצות קטנות לחיים מאושרים' או צעקות 'טאעטע'. הם יצטרכו לאחוז בידם גם את 'אורות המלחמה'. לא ניתן לעסוק כל העת רק בחיטוט ב'אני ועצמי' ו'עצמי ואני'; גם אם היינו תחת שמים תכולים זו איננה תורה שלמה.

מטרתה של תורת ישראל היא לחנך ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש", למשנה שתכיל את כל עוצמות החיים – הכלליות והפרטיות גם יחד; אולם על אחת וכמה במצבנו היום: בקרוב מאד גם 'האני' וגם 'העצמי' עלולים למצוא את עצמם במלחמה למען אני ועצמי גדול יותר הנקרא עם ישראל. עם כל האהבה שאנו רוכשים לאמת הקיימת בשיטות הרוחניות השונות בעם ישראל – לא בכל אחת מהן נמצא תשובות איך לנהל כלכלה תורנית-מודרנית או כיצד לעצב את רוח צה"ל. אנו לא במזרח אירופה או בצפון אפריקה; אנו בארץ ישראל במלחמה קיומית. לפני הכל ואחרי הכל, יש לזכור מהי 'משנת-העל' שלנו. משנת הציונות הדתית בכלל ומשנת הרב קוק בפרט, מכילה בתוכה תמהיל מאוזן של כלל ופרט, קודש וחול, לאומיות ומימוש עצמי – ואותה יש להעמיד במרכז! הדרור ויינברגים, הרועי קליינים, האלירז פרצים וההדר גולדינים הבאים יצמחו מתוך בתי המדרש – שיחד עם הרגישות והעיסוק בנימי הנפש הפרטית – יזכרו תמיד שהבסיס הוא ספר 'אורות'.

אלה הבקיאים במשנתו הענפה של הרב קוק יודעים כי ה'האשמה' שמשנתו עוסקת רק בכלל ולא בפרט – אינה נכונה. למען האמת, היחס המספרי בין הפסקאות העוסקות בפרט לבין הפסקאות העסוקות בכלל במשנתו של הרב קוק הוא יחס של 3:1 לטובת הראשונות. יחד עם זאת ה'שם' שיצא למשנת הרב קוק כמשנת-כלל יותר מאשר משנת-פרט איננה מקרית. זוהי תוצאת הדגשת היסוד הכללי במשנתו בידי תלמידיו הגדולים ובראשם הרב צבי יהודה. למיטב הבנתי, הסיבה עבורה הדגישו הם את היסוד הלאומי הייתה מתוך זיהוי שהיה נכון בזמנם, וגם בדורנו לא פג תוקפו, והוא – שניהול חיים ממלכתיים במדינת ישראל זוקקים משנה רוחנית כוללת ורחבה (למרות שכיום כאמור יש צורך להוסיף את קומת הפרט מתוך התביעות המתחדשות בתרבות). למי ששכח זאת – מגיעות מלחמות להזכיר זאת מחדש. זהו הזמן לחזק את הביצורים של התורה הלאומית, להעצים בכל הדרכים את בתי המדרש היכולים להעניק חוסן לאומי לאתגרים הניצבים כיום בפני מדינת ישראל; וכאשר הללו יבואו – אנחנו נעמוד בהם וננצח בעזרת ה'.